Beit Yosef Yoreh Deah 132 – בית יוסף יורה דעה קלב‏ – Tur

טור

פירוש

(א) אף על פי שמגע נכרי ביין שלנו אסור בהנאה מותר ליקח דמיו מאותו הנכרי שאסרו או אותו הנכרי ימכרנו ויתן דמיו לישראל אבל הוא אסור למוכרן ולהנות ממנו שום הנאה בד״א שהנכרי נותן לו המעות קודם שיתן לו ישראל היין אבל אם הנכרי לוקח היין מישראל ואח״כ נותן המעות מותרין כיון שאחר שקונה הנכרי היין במשיכה נתן הדמים לא הוי דמי יין נסך ודוקא לאחר מותרין אבל לבעל היין שמכרו אסורין לעולם לפי שנהנה מדמי יין נסך. (ב) לפיכך ישראל שמוכר יינו לנכרי צריך ליזהר שלא יאסר בעודו ברשותו כיצד יעשה יקח ממנו המעות קודם שימדוד לו היין ויתנה עמו שיתנם לו במתנה אף אם לא יתן לו היין דאי לאו הכי לא נקנו לו שאין מעות קונות בגוי^א עד שימשוך ואם לא עשה כן ומודד לכליו של נכרי שיש בפיו עכבת יין אסור אף על פי שפסק דמי היין שמיד נאסר כשהגיע לפי הכלי ומיהו בדיעבד מותר דקי״ל יין שנתערב בסתם יינן מוכרו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו ואם פסק דמי היין ומדדו לתוך כליו של ישראל ומשכו הנכרי ואפילו לכליו של נכרי שאין בפיו עכבת יין כלל ומשכו הנכרי מותר יש בו עכבת יין בשוליו והכלי עומד בחצרו של נכרי או תופס אותו בידו מותר שמיד כשהגיע לאויר הכלי קנאו ולא נאסר עד שיגיע לשוליו ואם הכלי בחצרו של מוכר לא קנה ואסור אא״כ יאמר לו יקנה לך כליך.
היה הנכרי מודד הגביהו תחלה לקנותו קנאו נמצא כשמערה אח״כ למדוד שלו הוא לא הגביהו תחלה לקנותו אסור ומיהו למאי דכתבינן לעיל דכחו בכונה מאי דנפק לברא שרי בהנאה מותר בדיעבד אלא שלכתחלה אסור שקרוב הדבר שיגע ביין מדד עד שלא פסק אסור אע״ג שאין כאן אלא תערובת של סתם יין קרוב הדבר שיגע אחר שימשכנו ועדיין לא נקנה לו כיון שלא פסק וכיון שלא נזהר הישראל יש לחוש שמא נגע. (ג) פועלים ישראלים שעשו מלאכה אצל נכרי ושלח להם יין נסך בשכרם אם קודם שזכו בו אמרו לו תן לנו דמיו מותרין ואם לאחר שזכו בו אמרו לו תן לנו דמיו אסורין שהרי הוא כאילו מוכרין אותו לו. (ד) מי ששכר פועלים נכרים ופסק להם מזונות אסור להשקותן יין נסך ואם אמר להם צאו ואכלו ושתו מחנוני פלוני ואני פורע אם הקדים הדינר לחנוני אסור שמיד נקנה לו היין שביד החנוני ומשלו משקה אותם אבל אם לא הקדים לו הדינר מותר אף על פי שיחד לו הדינר להיות שעבודו עליו והוא בעין ביד בעל הבית. ויש אוסרין גם בזה דכיון שיחדו הוי כאילו נתנה לו ונקנה לו מיד. כתב הרשב״א הא דאסור כשהקדים לו הדינר דוקא כשאומר לו יהא דינר זה בידך עד שתשקה לפועלים ואני אחשוב עמך באחרונה אבל אם נתנו לו להוציאו עכשיו אם יצטרך לו מותר ע״כ. ואינו נראה דכיון שהקדים לו הדינר מיד נקנה לו היין ובשליחותו נתנו להם. (ה) יש מקומות שנותנין למלך חלק ידוע מהפירות ואם יש לישראל יין צריך ליתן ממנו חלק ידוע למלך יכול לומר לנכרי פייס למלך בשבילי אף על פי שנותן לו יין נסך והוא חוזר ונותן לו דמיו אין נראה כפורע חובו מיין נסך דכיון שאומר לו פייס סתם משמע פייסו במה שתוכל לפייסו ופי׳ רש״י דוקא שגם הישראל היה יכול לפייסו בדבר אחר ור״י פירש אפילו הוא בענין שאין הישראל יכול ליפטר אלא ביין מותר אבל אם אומר לו היה במקומי ליתן למלך אסור דהוי כאילו אומר היה במקומי ליתן לו היין שיש עלי לתת לו. (ו) מלך שיש לו חוק על בני המדינה כשיש לו יין שהוא מחלקו על בני המדינה פלוני יקנה ממנו כך וכך ופלוני כך וכך אם כתבו על ישראל חלק ידוע ואומר לנכרי מלטני מאוצר המלך מותר לפי שזה הולך וקונה לעצמו מן המלך כדי שלא יכופו הישראל לקנות ואם אומר לנכרי הכנס במקומי וקח מאוצר המלך אסור דהוי כאילו אמר קבל אותו בשבילם ואני מוכרו לך וי״א שאם כתבו כבר על הישראל חלקו אסור בכל לשון שיאמר לו ואין בו היתר אלא כל זמן שלא כתבו עליו שמותר לומר לנכרי פייס בשבילי שלא יכתבו עלי. (ז) והא דדמי יין נסך אסור דוקא בשל ישראל אבל גוי שמכר עבודה זרה או יינו הדמים מותרין והא דאמרינן דמי עבודה זרה ביד גוי אסורין דוקא כשמכר לקנות בדמיו צרכי עבודה זרה שאז נשארים הדמים באיסורן כדתניא ישראל שהיה נושה מנה ביד גוי והיה מוכר עבודה זרה ויין נסך ומביא לו מותר ואם א״ל המתן עד שאמכור עבודה זרה ויין נסך ואביא לך אסור מפני שרוצה בקיומו ופי׳ ר״י דסיפא מיירי שאין לו ערב ממנו ולכך אסור שאינו יכול ליפרע ממנו בענין אחר ורוצה בקיומו עד שימכור אבל אם יש לו ערב שבלא״ה יכול ליפרע ממנו מותר והראב״ד חילק בשבידו לנוגשו ומרצונו ממתין לו אסור שהרי על ידו מתקיים עבודה זרה אבל כשאינו בידו לנוגשו על כרחו ממתין לו ומותר.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

^א בדפוסים צונזר וכתוב: ״בכותי״.

(א) אף על פי שמגע נכרי ביין שלנו אסור בהנאה מותר ליקח דמיו מאותו הנכרי שאסרו בפ״ר ישמעאל (נ״ט:) א״ר אשי האי נכרי דנסכיה לחמריה דישראל אע״ג דלזבוניה ומישקל דמי אסור מישקל דמי מההוא דנסכיה שרי מ״ט מיקלא קלייה.
וכתב הר״ן דטעמא משום דלאו מכר הוא ואינו נהנה מדמי י״נ אלא אומר לו שפכת ייני ואבדתו הימני ודמי יין כשר קא שקיל ואף ע״ג דנכרי לא יהיב דמי אא״כ יהיב ליה ישראל חמרא לא מיתסר מש״ה דמ״מ הרי מחוייב לו דמי נזקו ומשום תשלומי נזק שקיל להו לדמיה ולא משום תורת מכר. וכך הם דברי הרמב״ם בסוף פי״ג ומשמע מדבריו דדוקא בנכרי שנתכוון להזיקו ולאסור יינו הוא דשרי למישקל דמי מיניה אבל אם לא נתכוון לכך אסור למישקל דמי מיניה ונראה דטעמו משום דאם לא נתכוון להזיקו ולאוסרו עליו אינו חייב לשלם וכיון שאינו חייב לשלם לו כי שקיל דמי י״נ קא שקיל. וא״ת כי לא נתכוון נמי אמאי לא מיחייב לשלומי הא תנן (ב״ק כו.) אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד י״ל דה״מ בדברים שהם ידועים לכל העולם שהם נזקים בהנהו אמרינן שאין טענת שוגג או אינו מתכוון פוטרתו אבל אם נגיעה בעלמא ביין דלכ״ע לית ביה נזקא כלל אלא לישראל או ליודעים בטיבה כל שלא נתכוון להזיק אין לחייבו לשלם והרשב״א כתב בת״ה א״ר אשי האי נכרי דנסכיה לחמרא דישראל בכוונה י״מ לפי גירסא זו דוקא דנסכיה בכוונה הא אם היה סבור שהוא של עצמו ונסכיה אסור דהא בשל ישראל בכענין זה פטור וליתא דהא מ״מ קלייה ניהליה אלא אפילו לאותה גירסא ה״פ דנסכיה בכוונת מגע שאסרו עליו בהנאה אפ״ה שרי למישקל מיניה דאי נגע בו שלא בכוונת מגע אין צריך ליקח ממנו אלא אפילו לאחרים יכול למוכרו שהרי אין אסור וזה נכון ועיקר עכ״ל.
והתוס׳ והג״א כתבו בפ״ר ישמעאל בזה״ז נכרי ששכשך ביינו של ישראל מותר למוכרו לנכרים דלא בקיאים בשכשוך אבל בשתיה אסור ודוקא בשלא נתכוון הנכרי ליגע כדי להכעיס לישראל אבל נתכוון להכעיס לישראל ולהפסידו ההוא שרי ואפילו בשתיה דכה״ג לא גזור רבנן והיכא דזרק הנכרי חפץ לבור כדי להכעיס ואפילו אזיל מיניה כגון שתפס בו מותר בשתיה וקרוב הדבר בעיני דאפילו נגע בידו הנכרי להכעיס מותר בשתיה וכ״כ בתשובה פעם אחד היה בידו של ישראל כוס מלא יין ובא אנס אחד והושיט ידו להכעיס והיה שם זקן ירא שמים שסופו נהרג על קידוש השם ושמענו שלקח מן היין ושתה לפני האנס כדי שלא יהא רגיל לעשות כן לבר ישראל אחר ע״כ כתוב בתרומת הדשן דלא בעינן שיאמר להדיא שכיון להכעיס ולקלקל אלא אפילו רק אומדנא והדברים נראים מורגשים שרי: (ב) ומה שכתב רבינו או אותו הנכרי ימכרנו ויתן דמיו לישראל מדברי התוס׳ בפ״ר ישמעאל שכתבו או ימכרנו אותו נכרי כמו שהיה מוכרו לצורך עצמו: (ג) אבל הוא אסור למוכרו וליהנות ממנו שום הנאה כלומר אבל בישראל אסור למוכרו לנכרי אחר זולת אותו נכרי שנסכו וכן אסור ליהנות ממנו שום הנאה כמו שנתבאר בתחילת סימן קכ״ג דמגע נכרי ביין שלנו אסור בהנאה: (ד) ומה שכתב בד״א שהנכרי נותן לו המעות קודם שיתן לו הישראל היין אבל אם הנכרי לוקח היין מישראל ואח״כ נותן המעות מותרין וכו׳ חילוק זה נראה שהוא נלמד מדתנן בס״פ האיש מקדש (קידושין נו:) המקדש בערלה ובכלאי הכרם וכו׳ אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהם מקודשת ומייתינן לה בע״ז פ״ר ישמעאל (נד:) ופרש״י שם דאיהו אסור לאתהנויי מאותם דמים לפי שהדמים ערלה בידו אבל לאשה שרי לאיתהנויי שאינו דמי ערלה לגבי דידה ומיהו קשה דאיכא למימר דע״כ לא שרי אלא בשאר איסורין שאינם תופסים דמיהם אבל ביין נסך שהוא תופס את דמיו לא ומיהו בר״פ השוכר את הפועל (עבודה זרה סב.) משמע קצת דל״ש לן בין דבר שתופס דמיו לדבר שאינו תופס דמיו ואף על גב דהתם אסיקנא דמשום חומרא די״נ אחמירו רבנן בשכר פועל סובר רבינו דלענין זה דלא אשכחן בהדיא שהחמירו בו שרי. ורבינו ירוחם כתב וז״ל ישראל שיש בידו יין נסך שתופס דמיו ועבר ומכרו לנכרי בהקפה ומכרו הנכרי ואח״כ פרע לישראל דמיו מותרין מאחר שאין ביד הנכרי שום דבר כשפרע לישראל וי״א שהדמים מותרין אפילו פרעו קודם שמכרו דאין זה דמי י״נ כיון שאין המעות ביד ישראל בשעת משיכה ומ״מ לישראל אחר מותרין הדמים אבל לא לאותו ישראל משום קנס כך דקדקו הפסקנים פרק השוכר (עבודה זרה סג.) מההיא דאם בא עליה ואח״כ נתן לה אתננה מותר וכן הדין בע״ז עכ״ל:
[בדק הבית: וכתבתי זה בסי׳ קמ״ד בשם התוספות:] (ה) ומה שכתב לפיכך ישראל שמוכר יינו לנכרי צריך ליזהר שלא יאסר בעודו ברשותו כיצד יעשה יקח ממנו המעות קודם שימכור לו היין וכו׳ בפרק השוכר (עבודה זרה עא.) תנן המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין מדד עד שלא פסק דמיו אסורין ובגמרא אמר אמימר משיכה בנכרי קונה ורב אשי אמר אינה קונה א״ר אשי מנא אמינא לה מדא״ל רב להנהו סבויתא כי כייליתו חמרא לנכרים שקולו זוזי מינייהו והדר כיילו להו ואי לא נקטו בהדייהו זוזי אוזפינהו והדר שקלוה מינייהו כי היכי דתיהוי הלואה גבייהו דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי י״נ ברשותייכו קא הוי וכי שקליתו דמי י״נ קא שקליתו ואי ס״ד משיכה בנכרי קונה מדמשכיה נכרי קנייה י״נ לא הוי עד דנגע ביה אי דקא כייל ורמי למנא דישראל ה״נ לא צריכא דקא כייל ורמי למנא דנכרי סוף סוף כי מטא לאוירא דמנא קנייה י״נ לא הוי עד דמטי לארעיתא דמנא ש״מ נצוק חיבור אי דנקיט ליה נכרי לכלי בידיה ה״נ לא צריכא דמנח אארעא ותיקני ליה ש״מ כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח לעולם אימא לך קנה לוקח והב״ע כגון דאיכא עכבת יין אפומיה דכוזנתא דקמא קמא אינסיך ליה וכמאן דלא כרשב״ג דאי רשב״ג הא אמר ימכר כולו לנכרים חוץ מדמי י״נ שבו מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר רב הלכה כרשב״ג חבית בחבית אבל לא יין ביין: (ו) והשתא מה שאמר רבי׳ יקח ממנו המעות קודם שימדוד לו היין היינו דאמר רב להנהו סבויתא כי כייליתו חמרא לנכרים שקולו זוזי מינייהו והדר כיילו להו: (ז) ומה שכתב ויתנה עמו שיתנם לו במתנה אף אם לא יתן לו היין דאי לאו הכי לא נקנו לו שאין מעות קונות בכותי עד שימשוך שם כתבו התוספות שרבינו תם פסק כאמימר דמשיכה קונה בנכרי ולא מעות והקשה דא״כ מאי קאמר רב שקולו זוזי מינייהו דמאי מועיל המעות שהיו נותנין תחלה מ״מ מיד שנגע בו הוי יין נסך ברשות ישראל דעדיין אינו של נכרי עד שימשכנו והמעות שביד ישראל נעשו למפרע דמי י״נ ואין לומר שהנכרים היו נותנים להם המעות במתנה דאטו בשופטני עסקינן ואומר ר״י שבשעת נתינת הדמים היו אומרים הנכרים אנו מקנים לכם המעות מעכשיו והיין יהיה שלנו מעכשיו והנכרים היו מאמינים אותם בטוב ולא היו יראים פן יגזלום ואע״פ שלא בא לידם עדיין עכ״ל ודברי רבי׳ משמע דלא אתי כתירוצא דר״י דלתירוצא דר״י היו מתנים שהיין יהיה מעכשיו של הנכרי ונ״מ שאם ישפך או יחמיץ אין המוכר חייב באחריותו ומ״מ כל שלא נשפך צריכים ליתנו להם וא״כ מאי אף אם לא יתן לו היין דקאמר רבינו שדעת רבינו לומר שיתנה עמו שנותנם לו במתנה בין שיתן לו היין ובין שלא יתן לו שאע״פ שכתב ר״ת דלאו בשופטני עסקינן היינו לומר דלא משכחת לה שהנכרים יתרצו להתנות כן אבל אם קרה מקרה שנתרצו להתנות כן פשיטא ודאי דמהני אבל קשה דאמאי נקט גוונא דלא שכיחא ושבק גוונא דר״י דשכיחא ועוד דהשתא איכא למיטעי ולמימר דדוקא בכה״ג הוא דשרי אבל בגוונא דר״י לא לכנ״ל דדברי רבינו כתירוצא דר״י אתי ואף אם לא יתן לו היין דקאמר שלא יתננו לו מפני שישפך ולא חשש רבינו להאריך בדבר דכיון דלא משכחת לה שיתנה עמו שיתנם לו במתנה אע״פ שלא יתן היין כלל ממילא משמע דע״כ דאף אם לא יתן לו היין אם ישפך קאמר. ובסמוך אכתוב דעת הרשב״א בזה: (ח) ומה שכתב ואם לא עשה כן ומודד בתוך כליו של נכרי שיש בפיו עכבת יין אסור וכו׳ היינו מאי דאמרינן הב״ע כגון דאיכא עכבת יין אפומיה דכוזנתא דקמא קמא אינסיך ליה: (ט) ומה שכתב ומיהו בדיעבד מותר דקי״ל יין שנתערב בסתם יינם מוכרו לנכרים וכו׳. פשוט מדאוקים להא דרב דלא כרשב״ג ואנן קי״ל כרשב״ג כמו שאמר בסימן קל״ד: (י) ומה שכתב ואם פסק דמי היין ומדדו לתוך כליו של ישראל ומשכו הנכרי היינו מאי דאמרינן אי דקא כייל ורמי למנא דישראל ה״נ כלומר כיון דמשכיה נכרי במדה קנייה י״נ לא הוי עד דנגע ביה:
וכתב הר״ש בר צמח המוכר חבית יין לנכרי ופסק דמים אם הכניסו לחצירו קודם שנתנסך או שכר לו ישראל מקומו הו״ל דמי היין הלואה ביד נכרי ובמשכיר לו את מקומו יוציאנו משם קודם שיאסר שלא יטול שכירות י״נ עכ״ל: (יא) ומה שכתב ואפי׳ לכליו של נכרי שאין בפיו עכבת יין כלל פירוש שאין בו עכבת יין לא בפיו ולא בשוליו ולפיכך אמר כלל לכלול גם שוליו דהשתא דאין בו עכבת יין כלל לא נאסר עד שיגע בו ומדמשכיה מקמי הכי קנייה כי מה שאמר רבינו ומשכו היינו שמשכו קודם שיגע בו: (יב) ומה שכתב יש בו עכבת יין בשוליו וכלי עומד בחצרו של נכרי או תופס אותו בידו מותר שמיד כשמגיע לאויר הכלי קנאו וכו׳ היינו מדאמרינן סוף סוף מכי מטא לאוירא דמנא קנייה יין נסך לא הוי עד דמטא לארעיתא דמנא ואסיקנא אי דנקיט נכרי לכלי בידיה ה״נ לא צריכא דמנח אארעא ומשמע דהא דבעינן דנקיט נכרי לכלי בידיה היינו משום דעומד ברשות מוכר. אבל אם היה עומד ברשות נכרי אע״ג דמנח אארעא מכי מטא לאוירא קנייה וי״נ לא הוי עד דמטא לארעיתיה דמנא:
ומה שכתב רבינו יש בו עכבת יין בשוליו היינו מדאמרינן יי״נ לא הוי עד דמטא לארעיתיה דמנא דמשמע דמדמטא לארעיתיה דמנא מיהא הוי י״נ ואי דלית ביה עכבת יין כלל אפי׳ מטא לארעיתיה דמנא נמי לא הוי י״נ.
וכתב הרשב״א דבהני גווני כלומר שעוד הכלי ברשות הנכרי או דנקיט למנא בידיה מותר אפילו לכתחלה:
ויש לתמוה על רבינו שכתב דין זה דהא לא אוקימנא הכי בגמרא אלא כי היכי דלא נשמע מינה דנצוק הוי חיבור אבל למ״ד נצוק חיבור אפי׳ נקיט ליה נכרי לכלי בידיה או שעומד הכלי בחצרו לעולם אסור ומאחר שדעת רוב הפוסקים דניצוק חיבור ורבינו סובר שכך הוא מסקנת הרא״ש ז״ל לא הו״ל לסתום דבריו כנגדם וצ״ל שרצה לכתוב כל החילוקים הנאמרים בגמרא בדין זה וסמך על מ״ש בסימן קכ״ו פלוגתא דרבוותא בדין ניצוק דממילא משמע שדברים אלו אינם אלא אליבא דמ״ד ניצוק אינו חיבור דלמ״ד נצוק חיבור פשיטא דבכל גווני אסור ועי״ל דהא דאמרינן ש״מ נצוק חבור ה״פ ש״מ נצוק חבור ואפי׳ ליאסר בהנאה כלומר ותיקשי למאי דסבירא לן דאפילו למ״ד נצוק חיבור היינו ליאסר בשתיה אבל לא בהנאה ואהדר ליה דלא תשמע מינה הכי דהב״ע דמנח אארעא ונמצא שהוא נעשה י״נ קודם שיקנה הנכרי אבל אי הוה נקיט ליה נכרי בידיה היו דמיו מותרין משום דמכי מטא לאוירא דמנא קנייה יי״נ לא הוי עד דמטא לארעיתא דמנא דאע״ג דאפי׳ בעודו בכלי העליון נאסר משום נצוק מ״מ אין איסורו אלא בשתיה אבל לא בהנאה דהכא בשעכבת יין שבשוליו אינה אלא סתם יינם עסקינן הלכך אפילו למ״ד נצוק חיבור דמיו מותרים ופירוש זה כתבתי בס״ס קכ״ו בשם הרשב״א ז״ל ונראה שע״ז סמך הוא ז״ל לכתוב סתם דאי נקיט נכרי לכלי בידיה או דמנח ברשותיה דמיו מותרים אף על פי שפסק דנצוק חיבור משום דמסתמא עכבת יין שבשולי הכלי סתם יינם הוא אבל אי הוה ודאי יינם דמה שבכלי נאסר אף בהנאה פשיטא דאפי׳ נקיט נכרי למנא בידיה או דמנח ברשותיה דמיו אסורים לדידן דקיי״ל דנצוק חבור: (יג) ומה שכתב ואם הכלי בחצרו של מוכר לא קנה ואסור אא״כ יאמר לו יקנה לך כליך היינו מדפסקו הפוסקים דכלי של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אא״כ א״ל זיל קני וכמו שיתבאר בח״מ סימן ר׳ בס״ד: (יד) ומה שכתב היה הנכרי מודד הגביהו תחלה לקנותו קנאו וכו׳ מדברי הרשב״א שכתב ר״ח והראב״ד פירשו משנתינו דמוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין בשמדד הנכרי לעצמו ובשמשך הנכרי תחלה קודם שימדוד דמשמשך הנכרי ופסק קנאו וי״נ לא הוי עד שימדוד כלומר וכשמדדו נאסר משום דחכמים גזרו בכחו של נכרי ואסרו מאי דנפק לבראי וז״ל בת״ה הקצר ישראל שמכר יינו לנכרי אם היין נתון בכלי ופסק עמו דמים ואח״כ הגביה הנכרי הכלי כדי לקנות היין שבתוכו אע״פ שמדד הנכרי לעצמו דמיו מותרין דכל שפסק דמיו גומר הוא בדעתו לקנות וכשהגביה קנה הכל וכשעירה ונעשה י״נ לא של ישראל הוא אלא של נכרי עכ״ל: (טו) ומה שכתב לא הגביהו תחלה לקנותו אסור פירוש אע״פ שהגביהו בשעה שהוא מודד לא קנה מפני שאותה הגבהה לא היתה לקנייה אלא למדידה וכ״כ הרשב״א ז״ל: (טז) ומה שכתב ומיהו למאי דכתבינן לעיל דכחו בכונה שרי בהנאה מותר בדיעבד היינו מ״ש בסימן קכ״ה דכחו של נכרי שמערה מכלי אל כלי אם הוא בכוונה שיודע שהוא יין היוצא מהכלי אסור וכתב הרשב״א שאסור אפילו בהנאה וא״א הרא״ש ז״ל אינו אוסרו אלא בשתיה ע״כ. והשתא קאמר רבינו דלמאי דכתב לעיל בשם הרא״ש דאינו אוסרו אלא בשתיה ודאי הכא לא מיתסר בהנאה ומיהו היינו בדיעבד אבל לכתחלה אסור מפני שקרוב הדבר שיגע ביין מתוך שהוא עסוק במדידתו: (יז) ומה שכתב מדד עד שלא פסק אסור אע״פ שאין כאן אלא תערובת של סתם יין קרוב הדבר שיגע וכו׳ נראה שהוקשה לו לדעת הרא״ש שסובר שמה שאסרו חכמים בכחו של נכרי במאי דנפיק לבראי היינו דוקא בשתיה אבל לא בהנאה היכי תנן מדד עד שלא פסק דמיו אסורין ואמאי הא אע״פ שמדדו לא אסר אלא בשתיה ולא בהנאה ואפילו את״ל דהב״ע בשיש עכבת יין בשולי הכלי שהוא מודד לתוכו ומכל מקום לא נאסר יין של ישראל בהנאה מפני תערובת אותו יין דהא קי״ל כרשב״ג דאמר ימכר כולו לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו וניחא ליה דטעמא דאסור משום דקרוב הדבר שנגע בו בשעה שהיה טרוד במדידתו: (יח) ומה שכתב קרוב הדבר שיגע אחר שימשכנו וכו׳ היינו לומר דלא תיסק אדעתין למימר דאפי׳ נגע ביה בשעת מדידה מאי הוי הרי כבר משכו קודם לכן ומאותה שעה נקנה לו וכי קא נגע בדידיה קא נגע משום הכי קאמר שאע״פ שנגיעה זו בשעת מדידה היה אחר שמשכו דמיו אסורין משום דאותה משיכה לא קניא ליה משום דאכתי לא פסק: (יט) ומה שכתב וכיון שלא נזהר הישראל יש לחוש שמא נגע בו נראה דהיינו לומר כיון דלא אסרינן דמיו אלא משום דחיישינן שמא נגע בו בשעת מדידה אם כן הוינו דוקא בשלא נזהר הישראל דחיישינן דלמא נגע ולאו אדעתיה אבל אם נזהר הישראל בדבר יפה וידע דודאי לא נגע דמיו מותרין לדעת הרא״ש אבל לדעת הרשב״א שאוסר כחו של נכרי בהנאה אע״פ שנזהר יפה וברי לו שלא נגע בו אסור בהנאה:
כתב עוד הרשב״א בת״ה הארוך על הא דאמרינן ואי לא עבדיתו הכי כי קא הוי י״נ ברשותייכו הוי וכו׳ ואוקימנא בדכייל ורמי במנא דנכרי ודמנח בחצרו של ישראל ומנח אארעא מיהו אם הקדים לו מעות מותר כדא״ל רב כי כייליתו חמרא לנכרים אקדימו ושקולו זוזי מינייהו וכו׳ ואפי׳ את״ל דמעות אינן קונות בנכרי אלא במשיכה דוקא וכדאמרינן בבכורות (יג.) מה עמיתך בחדא אף נכרי בחדא אפ״ה כיון שנתן ופסק מעות ע״ד להוציאם נתנם ולקנותם מעכשיו ע״מ שיתן לו יין לבסוף נמצא בשעה שנתנם לו לאו דמי יי״נ הוא וכשהנכרי נוטל יינו אותה שעה אין ישראל נוטל מעות ולפיכך מותר וא״ת מ״מ אסור לעשות כן מפני שרוצה בקיומו שהרי הנכרי יכול לחזור עד שימדוד כל מה שפסק עמו דקי״ל (ב״ב פו.) כור בל׳ סאה בסלע יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה נ״ל כיון שנתן לו ע״ד להוציאם מעכשיו שוב אינו יכול לחזור בו ממה שמדד לו מיהא ודאמרי רב ושמואל יכול לחזור אפי׳ בסאה אחרונה דוקא כשלא הקדים לו מעות אבל בהקדים לו מעות כל סאה וסאה שמשך מיהא לכ״ע קנה אבל הרמב״ן פירש דאמימר לאו משיכה דוקא קאמר אלא אף משיכה וה״ה למעות והילכך כל שהקדים לו מעות ופסק סמכא דעתיה וקנה ולפיכך מותר וזה נכון יותר עכ״ל ומשמע שהוא תופס דברי הרמב״ן עיקר וכן נראה ממ״ש בקצר הקדים לו הנכרי מעות מותר אף על פי שהוא מודד לעצמו שכל הפוסק ונותן מעות קנה עכ״ל.
וכבר נתבארו דברי רבינו שאינו א׳ מב׳ שיטות אלו שכתב הרשב״א:
והרמב״ם כתב בפי״ג מהמ״א ישראל שמכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרי׳ שמשפסק סמכא דעתו ומשמשך קנה וי״נ אינו נעשה עד שיגע בו נמצא בשעת המכירה היה מותר מדד לו עד שלא פסק הדמים דמיו אסורין שהרי לא סמכא דעתו אף על פי שמשך ונמצא כשנגע עדיין לא סמכא דעתו ליקח ונאסר היין בנגיעתו וה״ז כמוכר סתם יינם בד״א בשמדד ישראל לכליו אבל אם מדד לכלי הנכרי או לכלי ישראל שביד הנכרי צריך ליקח את הדמים ואח״כ ימדוד ואם מדד ולא לקח דמים אע״פ שפסק דמיו אסורים שמשעה שיגיע לכלי נאסר כסתם יינן:
[בדק הבית: ומ״מ יש לתמוה למה דמיו אסורין לפמ״ש בסימן קכ״ו דניצוק אינו אסור אלא בשתייה] עכ״ל.
ונראה מדבריו שהוא סובר דנכרי קונה בין במשיכה בין בכסף וכ״כ ה״ה בפ״א מה׳ זכייה ומתנה שהוא דעת ז״ל ומפרש דמתניתין בשמדד הישראל לכליו וכך נתנו לנכרי וכך משכו הנכרי מידו בכליו של ישראל ואח״כ נגע בו וקתני דאם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים משום דמדמשכיה ע״ד הפסק שפסק עמו קנייה וזוזי הלואה נינהו גביה י״נ לא הוי עד דנגע ביה אבל אם מדד עד שלא פסק ונתנו לנכרי ונגע בו דמיו אסורין שמאחר שלא פסק לא סמכא דעתו כשמשך דשמא יתבע ממנו דמים מרובים הילכך אע״ג דמשך לא קנה ונמצא כשנגע בו עדיין יינו של ישראל היה וכי שקיל מינה דמי הו״ל כמוכרו לו ומשמע לי דצ״ל דמדד דקתני מתני׳ ודנקט הרמב״ם לאו דוקא אלא היינו לומר דמדד ונתן לנכרי ומשכו דאל״כ קשה אמאי עד שלא דמי אסורין הא אע״פ שלא פסק עמו עד אחר שמדדו כיון שעדיין לא משכו דמיו מותרין דכל שקדם פסק למשיכה סמכא דעתיה וקנה במשיכה וטעמא דנקטו מדידה במקום משיכה נראה דהיינו משום דאין דרך לפסוק בין מדידה למשיכה אלא או קודם מדידה או אחר משיכה משום הכי נקטו מדידה במקום משיכה ונכלל עוד במלת מדד שאחר שמשכו נגע בו כדלעיל.
ומה שכתב אבל אם מדד לכלי הנכרי או לכלי ישראל שביד הנכרי צריך ליקח את הדמים ואח״כ ימדוד וכו׳. היינו מדא״ל רב שקולו זוזי מינייהו והדר כיילו להו ואוקימנא בדכייל ורמי למנא דנכרי כלומר דמדנפל למנא נאסר קודם שקנה הנכרי כלל שהרי עדיין לא משך ולא נתן דמים וכיון שעד שלא חל הקנין נאסר ברשותו של ישראל כי יהיב ליה בתר הכי הוי מוכר לו יין אסור ואם לקח ממנו דמים קודם שימדוד שרי משום דנכרי כיון דיהיב דמי קני אע״פ שלא משך הילכך כי מדד לכליו של נכרי ונאסר חמרא דנכרי הוא דנאסר שכבר היה קנוי לו.
ומה שכתב דה״ה אם מדדם לכלי של ישראל שביד הנכרי דמיו אסורים קשה דאדרבה בכה״ג אמרי׳ בגמ׳ דאפי׳ מודד לכלי של נכרי שרי דפרכינן סוף סוף מכי מטא לאוירא דמנא קנייה יי״נ לא הוי עד דמטא לארעית׳ דמנא ואהדריה אי דנקיט ליה נכרי לכלי בידיה ה״נ לא צריכא דמנח אארעא י״ל דהיינו למ״ד נצוק אינו חיבור אבל למ״ד נצוק חיבור מכי שדי לקלח בתוך יין שבכלי הנכרי נאסר כל יין שבכלי העליון משום נצוק וה״ה למודד לתוך כלי של ישראל דכיון שנפלה בו טיפה ראשונה ונאסרה מפני שנפלה לכלי שביד נכרי כל יין שבכלי העליון נאסר משום נצוק ולפ״ז מ״ש שמשיגיע לכלי נאסר כסתם יינם פי׳ משתהחיל להגיע בכלי נאסר הכל כלומר אף מה שבכלי העליון כסתם יינם ומיהו הא דאסר במודד לכלי ישראל שביד הנכרי היינו דוקא כשהיה הנכרי מנדנד הכלי אם היה מונח בקרקע או שהיה אוחזו בידו באויר דאז ע״כ הוא מנדנד אבל אם היה מונח הכלי של ישראל ע״ג קרקע והנכרי אחזו ולא נדנדו לא נאסר היין כמ״ש בפי״ב. וא״ת במדד עד שלא פסק דאמרינן דהדמים אסורים אמאי הא כיון דאינו מוכרו אלא לאותו נכרי שנסכו שרי כמו שנתבאר בראש סימן זה. וי״ל שכבר כתבתי דלדעת הרמב״ם אינו מותר למכרו אלא בשנתכוין להזיקו דוקא. אבל הכא שלא נתכוין להזיקו שהרי אפי׳ הישראל טעה בדין וחשב שאין המעות נאסרין וברשותו של ישראל נגע אינו חייב לשלם לו ומיהו לדברי החולקים עליו צ״ע:
כתב בא״ח בשם בעל המאור מאן דחכים למיעבד גמר בדעתו להשאיל רשותיה לכל מאן דאתי למיזבן מיניה חמרא כי היכי דליהוי כליו של לוקח ברשות לוקח דקנה לוקח אע״פ שלא משך הילכך כשגמר בדעתו כן בההיא שעתא דכייל בגו מנא דנכרי איחייב ליה נכרי בדמי והוי זוזי הלואה גביה ויכול ליקח ממנו המעות או משכון אחר שנגע בו דדמי הלואתו קא שקיל ולא דמי י״נ עכ״ל: (כ) פועלים ישראלים שעשו מלאכה אצל נכרי ושלח להם יין נסך בשכרם אם קודם שזכו אמרו תן לנו דמיו אסורין וכו׳. משנה בפרק השוכר (שם) אומנין ישראל ששלח להם נכרי חבית של יין נסך מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה אם משכנסוה לרשותן אסור ופי׳ רש״י מותר לומר לו תן לנו את דמיה דהא לא קנו לה והוא אינו חייב להם אלא מעות וכתב רבינו ירוחם משכנסוה לרשותן פי׳ קבלוה בשכרם אבל בהכנסה לבד לא נאסר שאין חצירו של אדם קונה לו בעל כרחו וכתב הר״ן ומיהו לאו דוקא דמיה דהו״ל רוצה בקיומו דאסור אלא כך הוא מותר שיאמרו לו עד שאתה שולח לנו חבית זו תהא שלך ותן לנו דמיה כנגדה ובכה״ג אין רוצים בקיומו כלל ואם משכנסוה לרשותן אסור דכיון דזכו בה כי שקלי דמיה דמי יי״נ קא שקלי. וכך הם דברי הרשב״א בת״ה אלא שפירש משנה זו בשלא פסק להם דמים ולערב שלח להם חבית של יין שוה דינר ע״כ. ואיני יודע למה הוצרך לפרש כן דאפי׳ פסק להם שכר משמע דדינא הכי הוי ושמא י״ל דאורחא דמילתא נקט שאין דרך לפסוק מעות ולשלוח יין אבל כשעושין מלאכה סתם לפעמים שולחין יין:
וכתב עוד הרשב״א שי״מ משנה זו כשעשו מלאכה אצל ישראל וישראל זה אמר לנכרי לפרען בשבילו והוא שלח להם חבית של יי״נ והכל עולה לטעם אחד: (כא) מי ששכר פועלים נכרים ופסק להם מזונות אסור להשקותן יי״נ ואם אמר להם צאו אכלו ושתו מחנוני פלוני ואני פורע וכו׳. בר״פ השוכר (עבודה זרה סג.) תניא אומר אדם לחמריו ולפועליו צאו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה ואינו חושש משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יי״נ ואם אמר להם צאו ואכלו ואני פורע צאו ושתו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יין נסך ואוקמה רב חסדא בחנוני המקיפו דכיון דאורחיה לאקופיה קני ליה דינר גביה ואותיבנא עליה ואסיקנא אלא אמר רבא ל״ש מקיפו ול״ש שאינו מקיפו אף על גב דמשעבד ליה כיון דלא מייחד שיעבודיה לא מיתסר אלא הכא אמאי חושש א״ר פפא כיון שהקדים לו דינר כלומר שהקדים ב״ה דינר לחנוני קודם ששלח אצלו דהשתא מדבעלי׳ אכלי רב אשי אמר כגון שנטל ונתן ביד כלומר שנשא מיד החנוני ונתן להם דהשתא איהו ספי ליה איסורא וכתב הרשב״א מסתבר דרב אשי לא פליג אדרב פפא אלא דניחא ליה לאוקומיה בהכי משום דלישנא דבריית׳ לא ניחא לאוקימתא דרב פפא ואיתא לדרב פפא ואיתא לדרב אשי וכ״פ הרמב״ם בפי״ג שאם הקדים לו דינר אסור:
כתוב בא״ח וכן מי שמזמין אוהביו נכרים לשתות רשאי לומר לעבדו או לשפחתו לכו וקנו יין לאלה הנכרים שכיון שהוא אומר לקנות בעבורם נמצא שהיין אינו שלו עכ״ל: (כב) ומה שכתב רבינו אבל אם לא הקדים לו הדינר מותר אע״פ שייחד דינר להיות שעבודו עליו והוא בעין ביד ב״ה ויש אוסרין גם בזה וכו׳ אהא דאמרינן ול״ש מקיפו ל״ש אינו מקיפו אע״ג דמשתעבד כיון דלא מייחד שעבודיה לא מיתסר כתב הרשב״א מהכא משמע דאי מייחד שעבודיה מיהא מיתסר וכ״פ הרמב״ם ז״ל וק״ל דהא נכרי אין קונה דינר דייחד לו הישראל בנתינת היין עד שימשוך הדינר וא״כ ייחוד זה לא מעלה ולא מוריד דשעבודא בעלמא בלחוד הוא דאיכא ומדוחק י״ל דהא דקאמר כיון דלא מייחד שעבודיה לא מיתסר לאו למימרא דבייחוד לחוד מיתסר אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר דכי לא מייחד ליה לא משכחת דמיתסר בשום צד אפילו בחליפי כלי באגב אבל הכא לא שנא ייחד ל״ש לא ייחד שעבודא בעלמא הוא דאיכא ושרי ושלא כדברי הרמב״ם ז״ל עכ״ל וז״ל הרמב״ם בפי״ג אם אמר להם אכלו ושתו בדינר זה או שאמר להם אכלו ושתו עלי מן החנוני ואני פורע אע״פ שנשתעבד הואיל ולא נתייחד שעבודו ה״ז מותר ע״כ ומדקאמר הואיל ולא נתייחד שעבודו מותר דייק הרשב״א שאם נתייחד שעבודו אסור ואע״פ שבלשון הגמ׳ נדחק לפרש לומר דאפילו נתייחד שעבודו נמי שרי לא נראה לו לדחוק כן בלשון הרמב״ם דאי לאו דנפקא לן מינה הכא לענין דינא למה ליה להרמב״ם לכתוב כן למימר מלתא בעלמא ולי נראה דיותר נכון לומר דהרמב״ם סירכא דלישנא דגמרא נקט ואתא ולידחק בפירושו כשם שאנו נדחקים בפירושא דלישנא דגמרא מלפרשו כפשוטו ושקשה עליו דיחוד זה לא מעלה ולא מוריד: (כג) כתב הרשב״א הא דאסור כשהקדים לו הדינר דוקא כשאומר לו יהא דינר זה בידך עד שתשקה לפועלים וכו׳. כ״כ בת״ה הקצר וביאר בארוך שהוכרח לומר כן משום דק״ל כי הקדים לו דינר מאי הוי דהא מדיהבינן ניהליה קנייה נכרי דסתמא דמילתא לאפוקי יהביה ניהליה ובשעת נתינת המעות ליכא איסורא דהא לא שקיל יי״נ וכי שקלי פועלים יי״נ דינר ליתיה דישראל ולאו דמי יי״נ הוא והו״ל כנתן לה טלה באתננה ואח״כ בא עליה דאתננה מותר ולפיכך נ״ל דהא דהקדים לו דינר לאו להוציאו הקדימו אלא דליהוי גביה עד שיתן לפועליו לפי שאין ב״ה יודע עדיין כמה יטלו פועליו ולפיכך מקדים לו כדי לחשב עליו באחרונה והיינו דקאמר בגמרא צאו ושתו ואני פורע ואני מחשב מיבעי ליה דאלמא לא הקדים לו דבר קצוב אלא הקדים לו דינר להיותו בידו ושלא יוציאנו אא״כ יודע כמה יטלו פועליו ויחשוב עמו באחרונה ואע״ג דלא פירש רב פפא כגון שהקדים לו דינר ושלא להוציאו היינו משום דמסתמא כל שמקדים דינר בדבר המסופק שמא לא יקח א״נ בדבר המסופק כמה יקח וכמה לא יקח סתמו כפירושו שלא יוציא לעצמו עד שיקח וכדאמרינן גבי אתנן נתן לה ואח״כ בא עליה מותר ואקשינן לכי בא עליה ליחול עליה איסור ופרקינן דאמר ליהוי גביך ואי מצטריך ליך קנה מעכשיו דאלמא מסתמא כל דלא א״ל אי מצטריך קני מעכשיו דעתיה דאינש בכל כי הני כי מקנה דמי לא מקנה להו לאפוקינהו מהשתא עד דשקיל זבינא. וא״ת והא פלוגתא דמשיכה בנכרי דאיפליגו בה פרק השוכר אקשינן על רב אשי דאמר אינה קונה מדתנן המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרים וכולי ואי אמרת משיכה בנכרי אינה קונה אמאי דמיו מותרים דהא לא קנה ליה נכרי עד דיהיב דמי וכו׳ ופריק בשהקדים לו דינר דאלמא כל מאן דאקדים דינר לפרעון יהבי׳ מהשתא ל״ק דהתם הוא דקנה ממנו דבר קצוב והילכך כל כי מקדים לאפוקינהו מהשתא יהבינהו וכדאמרינן התם כיון דפסקה סמכא דעתיה וכל ההיא סוגיא דהתם בההיא רהיטא כנ״ל עכ״ל: (כד) ומה שכתב רבינו ואינו נראה דכיון שהקדים לו הדינר מיד נקנה לו היין וכו׳. אין ספק שלא ראה דברי הרשב״א שבת״ה הארוך שכתבתי בסמוך דא״כ לא היה כותב כ״כ בפשיטות דאינו נראה כי היתה נופלת עליו קושית מ״ש מנתן לה טלה באתננה ואח״כ בא עליה דאתננה מותר שבסיבתה הוכרח הרשב״א לפרש דהא דאסור בהקדים לו דינר דוקא באומר לו יהא דינר זה בידך עד שתשקה לפועלים וכו׳: (כה) יש מקומות שנותנים למלך חלק ידוע מהפירות ואם יש לישראל יין וצריך ליתן ממנו חלק ידוע למלך יכול לומר לנכרי פייס למלך בשבילי וכו׳ בפרק השוכר (עבודה זרה עא.) גמרא אומנים ישראל א״ר יהודה אמר רב מותר לאדם לומר לנכרי צא והפס עלי מנת המלך מיתיבי אל יאמר אדם לנכרי עול תחתי לאוצר א״ל רב עול תחתי לאוצר קא אמרת הא לא דמיא אלא להא אבל אומר לו מלטני מן האוצר וי״ג פול תחתי לאוצר במקום עול תחתי לאוצר ופי׳ רש״י צא והפס עלי מנת המלך ארנונא שהיו נותנים מתבואותיהן ומבהמותיהן עישור וישראל זה שחייב לתת למלך יין מותר לומר לנכרי הפס עלי אע״ג דקא יהיב האי נכרי יי״נ והא ישראל הוא פורע דמים כיון דה״מ לסלוקי לשליחא דמלכא בזוזי כי יהיב ליה נכרי יי״נ לאו שלוחיה הוא והתוס׳ כתבו על פי׳ רש״י דל״נ דא״כ פשיטא דמלטני מן האוצר שרי כיון דמיירי דיכול לסלקו לכן נ״ל שהישראל חייב למלך יי״נ מ״מ שרי כי א״ל מלטני מן העוצר משום דמשמע ה״ק ליה סלק אותו במה שתוכל אבל אינו מצוה לו לפרוע יין נסך ולכך שרי אפי׳ לא מצי לסלוקי בזוזי אלא בי״נ אבל כי א״ל עול תחתי הוי כמו שא״ל פרע למלך תחתי כמו שאני חייב לו יין ונמצא פורע חובו מי״נ.
וכתב הרשב״א איכא למידק פול תחתי לאוצר אמאי מיתסר דהא אמרינן בריש פירקין דאומר אדם לחמריו ופועליו צאו ושתו ואני פורע ואינו חושש משום יי״נ אלא בנשא ונתן ביד אי נמי כשהקדים לבעל היין דינר ותירץ הראב״ד דשאני התם דבשעת פרעון כבר שתו הפועלים יין אבל הכא כשהיין עדיין באוצר והילכך איסורא על המעות בשעה שהוא פורע ואין זה מחוור בעיני דאם איתא אדמוקי לה התם רב פפא בשהקדים לו דינר ורב אשי אוקמה בשנשא ונתן ביד וקשה לו עלייהו למר מחשב מיבעיא ליה ולמר טלו ושתו מיבעיא ליה כדאיתא בגמרא לוקמוה כמשמעה וכגון שפרע עד שלא הספיקו לשתותו והרמב״ן תירץ דה״נ בשהקדים לו דינר כי התם והכי משמע בירושלמי פ״ו של דמאי עי״ל דגבי פועלים אין חייב ליתן יין דוקא שכן דרך ב״ה לפרעם במעות והם הולכים ואוכלים אבל במנת המלך שחייב לו יין ממש אלא שפעמים שלוקח מעות לפיכך כשא״ל עול תחתי לאוצר והוא פורע יין הוי כאילו קונהו ובמצותו נתנו הנכרי לאוצר אבל כשא״ל מלטני מן האוצר אע״פ שהוא פייס ביין כיון שהוא לא א״ל לפייס ביין אלא בכל שיוכל לסלק המלך ה״ז מותר ע״כ. והר״ן לא נתחוור בתירוץ האחרון ותירוצו של הרמב״ן נראה שתפס עיקר. אבל הרשב״א בת״ה הקצר כתב שנ״ל כדברי תירוץ אחרון:
וכתב רבינו ירוחם בשם הירושלמי בין מלטני מן האוצר בין שאמר פרשני מן האוצר מותר אפי׳ הקדים לו מעות אבל פול תחתי או שקול על ידי לאוצר אסור אפילו לא הקדים לו מעות: (כו) מלך שיש לו חק על בני המדינה כשיש לו יין שהוא מחלקו על בני המדינה וכו׳ כתב הרשב״א שכך פירשו מקצת הגאונים על הא דתניא אל יאמר אדם לנכרי פול תחתי לאוצר אבל אומר לו מלטני מן האוצר וכ״כ הרמב״ם בפי״ג ומשמע דהא דאמר רב יהודה אמר רב מותר לאדם לומר לנכרי צא והפס עלי מנת המלך כה״ג נמי מיפרשא ומפני כך לא הביא הרמב״ם הא דצא והפס עלי מנת המלך דבכלל מלטני מן האוצר הוא והרשב״א כתב בת״ה כדברי שני הפירושים נראה שהוא סובר שאינם חלוקים אלא בפירושא דברייתא ומימרא דרב יהודה אבל לענין הדין כל חד מהנך גווני לית ביה איסורא ולפיכך פסקה לשניהם ובדרכו דרך רבינו. (כז) ומה שכתב וי״א שאם כתבו כבר על הישראל חלקו אסור בכל לשון וכו׳ איפשר לפרש דברי הרמב״ם ז״ל דסבר הכי אלא שאין פירוש זה מוכרח בדבריו ועוד דא״כ הול״ל דבריו בשמו ולא בשם י״א: (כח) והא דדמי יי״נ אסור דוקא בשל ישראל אבל נכרי שמכר עבודה זרה או יינו הדמים מותרים בריש פרק השוכר (עבודה זרה סד.) הדור יתבי וקא מיבעיא להו דמי עבודה זרה ביד נכרי מי תופסת דמיה או לא ופשטוה מדתניא ישראל שהיה נושה בנכרי מנה מכר עבודה זרה והביא לו י״נ והביא לו מותר וכתב הרא״ש והא דאמרינן לעיל לא חשו חכמים לדמי עבודה זרה ביד נכרי אלמא דמי עבודה זרה ביד נכרי אסור היה אומר ר״ת דודאי נכרי שמכר עבודה זרה ופרע המעות לישראל מותרים והא דדרשינן והיית חרם כמוהו כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו היינו דוקא בישראל שהחליף עבודה זרה אבל אם החליפם נכרי החליפים מותרים והא דאמרינן לעיל דדמי עבודה זרה ביד נכרי אסורים היינו היכא שמכרה לקנות בדמיה צרכי עבודה זרה ונשארו המעות באיסורם עכ״ל:
ובסיפא דברייתא דבסמוך קתני אם אמר ליה המתן עד שאמכור עבודה זרה או י״נ ואביא לך אסור ומפרש טעמא בגמרא מפני שהוא רוצה בקיומו וכמ״ש רבינו וכתב הרא״ש תימא משום דא״ל המתן הוי טפי רוצה בקיומו אפי׳ לא אמר המתן רוצה בקיומו עד שימכר ויתנו לו הדמים וי״ל דהלשון משמע דאין לו ערב מדקא״ל המתן אבל אם אית ליה ערב אז מותר דאז אינו חושש בקיומו כי יוכל להפרע מן הערב כדאמר בעבודה זרה המתחלקת לפי שבריה לא חשיב רוצה בקיומה הילכך ברישא מיירי דיש לו ערב ולהכי מותר עכ״ל והוא מדברי התוספות שכתבו וז״ל ואם א״ל המתן לי וכו׳ רבינו יצחק היה מדקדק מזה הלשון המתן לי כלומר אינך יכול ליפרע ממקום אחר וצריך אתה להמתין עד שאמכור אז הוא ודאי אסור דרוצה הוא בקיומו כגון שאין לו ערב ממנו אף אין לו נכסים אחרים שיוכל ליקח חובו מיד עליהם אבל אם יש לו ערב שיכול ליפרע ממקום אחר אין אמירתו של נכרי מועלת כלום דאל״כ כל נכרי יוכל להפקיע חובו מיד ישראל עכ״ל: (כט) ומה שכתב רבינו בשם הראב״ד כתבוהו הרשב״א והר״ן ז״ל וכתבו עוד שי״מ דהא דקתני המתן עד שאמכור וכו׳ אסור דוקא בדשוייה ניהליה אפותיקי דרוצה בקיומו להנאתו הא לא״ה לא דאין זה רוצה בקיומו וכתב הרשב״א שיש דוחים דבריהם וגם הר״ן כתב שאינו מחוור לחלק בכך:
וכתב הרשב״א בת״ה הארוך לדעת הגאונים ורש״י שאמרו דאין הנכרים בקיאים עכשיו בטיב עבודה זרה ואין מגעם אוסר בהנאה אפילו בהמתן ואביא לך מותר אבל אנו אין אנו נוהגים כן ועכ״ז נהגו היתר בדבר זה ואין להם טעם על מה סמכו אחר שאוסרים מגעם בהנאה שלא כדברי הגאונים ז״ל מ״מ אחר שהגאונים ורש״י ז״ל מתירים מגעם בהנאה בהמתן ואביא לך אין בידינו כח לאסור עליהם וכן כתב בת״ה הקצר שאע״פ שאין אנו סומכים על דברי הגאונים בהוראה זו להתיר יינם ומגעם בהנאה מ״מ כדאי הם לסמוך עליהם בדבר זה שהדמים ביד נכרי אלא שהמתין לו ישראל עד שמכרם והביא עכ״ל.
ומשמע דדוקא בסתם יינם קאמר אבל דמי עבודה זרה אפילו בעכו״ם שבזה״ז אסור אף לדעת הגאונים וכתב הר״ש בר צמח על דברי הרשב״א ולפי טעם זה יש להתיר אפילו עשאו אפותיקי מפורש אלא שיש לחוש לכתחלה שלא לעשות אפותיקי אלא שישעבד לו הנכרי כל נכסיו ולא יזכיר לו היין בלבד.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון